חוסן נפשי בזמני משבר לאומי

לצערי אנחנו גרים בשכונה לא הכי יציבה בעולם, המדינה שלנו מעט לעט חובה מצבים ביטחוניים שונים אשר מעלים רמות של חרדה, אי וודאות ודריכות אין סופית בעקבותיו. אנחנו נחשים לסיפורי הזוועות והכאב שהמדינה שלנו חווה בימים מטורפים אלו כאשר הם מגיעים ושרויים במצב של אבל לאומי. כך שפתאום אנחנו נמצאים במצב שביום אחד נוראי התעוררנו למציאות חדשה שכל הסביבה שלנו השתנתה לנו. כל רעש קטן מקפיץ, הלב שלנו כואב , המוח שלנו עסוק בלצבור מידע בשביל להבין אך ללא הצלחה והבנה אמיתית של מה היה, מה יהיה, לכמה זמן ואיך יראה היום שאחרי.

ובכל פעם שמצב כזה מתרחש מחדש הוא מביא אתו תחושה נוראית שהשמים נפלו על ראשנו והקרקע נשמטה מתחתינו, כל האיזון שהיה לנו נהרס. תוכניות לעתיד נראות כבר כלא ממשיות, דברים שאהבנו כרגע לא אפשריים והנפש היא רק רוצה לנוח ולהתעורר מהסיוט הזה. לחזור לעבר למוכר, לידיעה וליציבות. שגם אם לא הייתה בהכרח ורודה לפחות הייתה חבויה בה יציבות והכי חשוב הייתה לנו גם שליטה או לפחות אפשרות בחירה על מה אנחנו עושים.

וזה הדבר הראשון שאנחנו צריכים להתחיל לעשות לייצר לעצמנו וודאות ואף אם היא המינימלית ביותר , בכך שנשים לב לבחירות שלנו בתקופה הזאת.

להבין על מה אנחנו יכולים לקחת שליטה ובמה לא. יש לנו מחויבות לעצמנו לייצר וודאות גם אם היא הקטנה ביותר בשביל לעצור את ההידרדרות.

העצירה הזאת היא קריטית בנקודת הזמן הנוכחית והיא תתאפשר רק כאשר נכריח את עצמנו לקחת שליטה.מתוך קבלה שההשפעה שלנו על המציאות היא מצומצמת אך דרך ההתמודדות שלנו היא בשליטה מלאה שלנו. ושעלינו לבחון אותה כעת ולנתח האם הדרך שאנחנו נוקטים בה כעת בונה את החוסן שלנו או בעצם נוגסת עוד ועוד ממנו.

אנחנו נדרשים להבין ולקבל שיש דברים שכרגע הם בשליטה שלנו שפוגעים בחוסן הנפשי שלנו:

המידע שאנחנו צורכים. 💻📺📱

האנשים שאתם אנחנו בקשר.👫👬👭

ובעיקר הסדר יום שאנחנו בונים לעצמנו 🗒️

אנחנו חייבים לבחור בדרך התמודדות שתשמר תחילה את נפשנו ולאט לאט תבנה את הפאזל של חיינו מחדש. היא צריכה להתחיל בהתמקדות שלנו על המעגלים הקרובים שלנו שבהם יש לנו השפעה תוך קבלה שהמצב הנוכחי נגזר עלינו ולכן אין לנו השפעה מכרעת עליו. כך שהמאמצים שלנו צריכים להיות מרוכזים במה שבשליטתנו האישית. שאילת שאלות מקדמות ולא ממשיכות את מעגל התסכול שלנו מהמצב. למשל : אני לא עושה הליכות כבר שבועיים בגלל האזעקות. האם אני יכול לייצר מסלול שיש בו מקלטים? או אני לא הולך לשיעורי נגינה בגלל הפחד האם אני יכול לראות סרטונים שמלמדים בבית?

המטרה בשאלות האלה היא לאפשר לנו קודם לשמר שיגרה מסוימת בתוך המצב ובעיקר לאמץ חשיבה שונה ומאפשרת בזמן שהוא נמשך מבלי לוותר על עוגנים שחשובים לנו. הוודאות הזאת צריכה להתחיל בסביבה שלנו כך שנשמר ונשפר בה את מה שאפשר. הביטחון, הנראות , הקשר עם אלו שחולקים אותה איתנו והאפשרות לבריחה תודעתית בתוכה.

כי הנפש שלנו כרגע צריכה לדעת שאפשר גם להרפות מהסבל והכאב, לחוש רגעים קטנים של נחת ואף אולי שמחה והשגיות.

אנחנו צריכים לבחון את הדרך בה אנחנו מתמודדים כעת עם מה שקורה מתוך תקווה לימים טובים שעתידים להגיע בטווח הרחוק, אל אף שכרגע אין לנו אפשרות לראות את קו אופק זה. מתוך ניסיון של שנים עם חוויות מיטלטלות שכבר חווינו ולהתחבר לכוחות שקיימים בנו וצריכים שנאפשר להם להניע אותנו קדימה.

לאט לאט העשייה והשגרה שנצור לנו בתוך הסערה שאנחנו חווים יפתחו לנו דלתות חדשות ויכולת לספר לעצמנו סיפר אחר על עצמנו ועל כוחנו האישי והחברתי. עשייה שתהיה בה יצירה ותהליך שיקדם איתנו לאורך הימים והתקופה. שתתן לנו פידבק חיובי ומיידי על היכולות שלנו.

עשייה כזאת יכולה לכלול דברים כמו בישול, טיפול בגינה, נגינה, ציור, יצירתית ודרכים אחרות של יצירה על מנת להביא לידי ביטוי את התחושות והרגשות שקיימים אצלנו בפנים אך קשה לנו לבטא אל מול אחרים ולעיתים גם אל מול עצמנו. מתוך חשש שברגע שהדברים יקבלו קול הם גם יקבלו תוקף. אך זה לא אמור להיות החשש כי הצטברות הרגשות והתחושות הללו ללא שחרור שלהן הוא מסוכן ברמה הבריאותית והן הנפשית. לא מעט מחקרים מראים קשר ישיר בין התפתחות מחלות לב וסרטן ללחץ נפשי וחרדות. לכן החשיבות של פריקה ושחרור שלהן היא חשובה לא רק לכאן ועכשיו שלנו אלא גם לחיים של היום אחרי ולאיכותם.

מעבר לעשייה יצירתית שתאפשר תמלול של הרגשות יש לעסוק גם בפעילות קוגניטיבית שונה כמו צבירת ידע על תחום שמסקרן אותנו, למידה של שיטות התמודדות חדשות, קריאה של ספרים, משחקים של פתרון בעיות, תשבצים ועוד אפשרויות שונות . מכיוון שלדיכאון וחרדה יש גם השפעה על היכולת הזאת שנובעת בחלקו מתחושת ערפל שיש במוח עקב המצב הנפשי. וגם לא מעט מההשקפה שלנו שבה אנחנו רואים את עצמנו בתקופה כזאת של חוסר עשייה ו ודאות. ככה שיש לנו צורך לאשש את עצמנו בזה שאנחנו לא כאלה חסרי יכולת כי אם אני מצליח ללמוד עצמאית נושא חדש ויותר מזה גם להביא אותו לידי ביטוי ממשי אז מה זה אומר עליי?

וזאת הנקודה החשובה ביותר ללמוד לדבר על עצמנו ועל העשייה שלנו בצורה בתקופה הזאת בצורה יותר מעודדת ובעיקר יותר על האדוות של אותה פעולה. וכמה חיוביות יש בה, במבנה של "אני מוכיר (פעולה) כי. לדוגמה:

• אני מוכיר את זה שעשית הליכה היום כי: זה עזר לי להתנתק מהמסך לזמן מה, יצאתי לנשום אוויר נקי, זה תורם לבריאות שלי, ראיתי משהו יפה בדרך, אתמול לא הייתי מסוגל.

• אני מוכיר את זה שציירתי היום כי: אני אוהב את מה שיצא לי, אני יכול להסתכל על הדברים הצורה שונה, אני נהנה מזה, הצלחתי לשפוך את מה שקורה סביבי, שלחתי לחברים תמונה והם נתנו לי מחמאה ועוד.

• אני מוכיר את זה שהכנתי ארוחת ערב היום כי: לא אכלתי אוכל מעובד, כי זה טעים ומנחם אותי, כי ניסיתי דרך חדשה להכין אותם, זה ניתק אותי במשך זמן מסוים ממה שקורה סביבי, קיבלתי מחמאות על זה.

• אני מוכיר את זה שהלכתי להתנדב היום כי: הענקתי מעצמי לאחר, כי אנשים שמחו מהעשייה שלי, כי הייתי בחברה של אחרים, הרגשתי שאני תורם למאמץ הלאומי ועוד.

החשיבות של ה-כי פה היא עצומה כי נותנת לפעולה שעשינו המון יותר תוקף ומשמעות בעניינו, זה לא כבר רק הכנתי אוכל זה כבר דבר יותר גדול עם משמעויות נוספות מעבר לאוכל עצמו. מה שמשקף פעילות הפוכה למה שהמוח שלנו עושה במצב של חוסר ודאות, חרדה ודיכאון. כאשר הוא הופך כל דבר למאיים יותר ונורא ממה שהוא. חשוב גם להבין אני לא מדבר על לייצר לעצמנו סימפטיה ברמה של קרה ככה אבל לפחות לא יותר גרוע. אלא על לנהוג בעצמנו ברמה של חמלה ואמפטיה שמכירה בקושי, בחוסר הסדר ובכאב שיש סביבנו. אך עם זאת גם נותנת לנו השקפה אחרת על עצמנו תוך כדי ומאפשרת לנו להתמודד יותר טוב עם המצב. ההתמודדות הזאת היא בעצם חלק מהחוסן הנפשי שאנחנו ממשיכים לבנות לעצמנו תוך ולמרות מצב נוראי שאנו חווים. על מנת שהחוויה שתמשיך איתנו לאורך החיים ממנו לא תהיה נוראית ותלווה אותנו לאורך זמן בתקופה שאחריו אלא תאפשר לנו לחזור בצורה מהירה לשגרה שתבוא לאחריו.

שנדע ימים יפים מא