הקשר עם משפחות והבעייתיות שיכולה להיות חבויה בו

במהלך השנים שלי ליוויתי לא מעט אנשים אשר שלכול אחד מהם היה צורת קשר שונה עם המשפחה שלו לחלקם המשפחה הייתה קרש קפיצה מדהים ולאחרים משקולת שגררו אתם ומנע מהם את ההתקדמות וההתפתחות האישית.

ההבדלים בקשר עם אותם משפחות לא היה ברמת אהבה, אכפתיות או רצון שלהם לראות את יקיר ליבם מתקדם ומפתח חיים עצמאיים אלא במעשים שעשו בשביל להשיג את המטרה הזאת. אין מה לעשות שאוהבים מישהו רוצים לעזור לו לעשות כול מה שאפשר כדי לשפר את מצבו ולהקל עליו אך אנחנו לא תמיד רואים את ההשלכות לטווח רחוק של הפעולות האלו. יכול להיות שהפעולות של המשפחות האלו נולדו ממקום של תקווה שהעזרה שיתנו עכשיו ליקיריהם היא זמנית אך הם לא שמו לב שהיא הופכת להרגל אשר מגביל את חופש הבחירה והעצמאות של אותו אדם בחייו האישיים ובעצם מגבילים אותו וגם אותן בהרבה דברים.

רבים שוכחים שלפעמים העזרה הכי טובה היא לא לתת עזרה או עצה אלא רק להקשיב ולהיות שם. וזה דבר קשה במיוחד שאנחנו עומדים מול מישהו שאנחנו אוהבים, כי האינסטינקט הראשוני הוא לעשות משהו מתוך תקווה שזה יפתור את הבעיה. העניין שפה לא מדובר על אדם שעכשיו רעב וצריך מזון בשביל להתחזק ולהתקדם וגם אם היה מדובר על אחד כזה לא עדיף ללמד אותו לדוג בשביל שבפעם הבא שיהיה במצב הזה יוכל לסייע לעצמו?

כי אדם שמתמודד עם בעיה פנימית שהיא שקופה ואנחנו לא רואים אותה אנחנו גם לא יודעים איך לגשת אליה, זה לא שיש שבר ברגל ועכשיו צריך לעזור לעלות מדרגות או בעיה כלכלית שכסף יכול לפתור, לא יש פה משהו שאנחנו לא רואים, לא מבינים זה מתסכל אותנו ואנחנו רוצים לעשות משהו בשביל לפתור אותו ועם זאת אנחנו לא מבינים שזאת הבעיה. כי אם אדם שעכשיו שבר את הרגל אנחנו כול הזמן נדחוף אותו על כיסא הוא בחיים לא יחזור ללכת וכך גם אותו אדם שעכשיו עובר משבר פנימי ומתמודד עם קושי שהוא לא נראה לעין. וכך בעצם נוצרת ההגבלה קשה לו היום להתקשר ולהתמודד עם הבירוקרטיה או ללכת לעשות קניות אני אעשה בשבילו, הפוך אני צריך ללוות אותו ולהראות לו שלמרות זה הוא יכול נכון זה עלול לקחת יותר זמן מאשר שאני יעשה את זה לבד אך אני לא לוקח ממנו את האחריות שלו על הדבר הזה. אני גם לא מחליט בשבילו מה יהיה לו לאכול או ללבוש ונותן לו את האפשרות להחליט גם לא לקנות אם לא מתחשק לו ובעצם משאיר את ההחלטה בידיו. אני לא מפתח אצלו גם את התלות בי בשביל הדבר הזה אם אני בתור בן משפחה עכשיו צריך לעבוד, רוצה לצאת לחופשה או שלא אפשרי לי כי יש לי גם את החיים שלי לדאוג להם.

לא מעט משפחות שיצא לי לראות לאורך השנים נמצאת במצב שמצד אחד הן צמאות לחזור ולקיים את החיים שלהם ומצד שני מפחדות על מה יהיה עם הקרוב שעכשיו צריך ללמד אותו התנהגות או דרך פעולה חדשה. מצד שלי אני מנסה לעשות את התהליך משולב ומאוזן מצד אחד להגדיל את תחושת העצמאות והמסוגלות של מי שאיתו אני עובד ומנגד גם להסביר למשפחה שלו את מה שאנחנו הולכים לעשות ולמה. אני מנסה לפתח דיון בין הצדדים על הדבר והכי חשוב שיאמינו ביכולת של האדם להשתנות כי זה דבר שהוא הכרחי כי לצערי אף אחד מאיתנו לא נהיה צעיר וחזק יותר עם השנים. ואם הם רוצים שלמי שהם אוהבים יהיה אפשרות לחיות חיים שלמים גם בעתיד השינוי צריך לבוא היום ובהדרגה. זה דבר שקשה שרגילים להעביר כמעט חיים שלמים ככה אך זה האפשרות הכמעט יחידה בשביל לדאוג לרווחה של כולם. ובמקום לשמור מישהו בתור גולם ואפשר לו להפוך לפרפר שהוא אמור להיות.

---

מידע נוסף