בום טראח שברו את הכלים

אחד הדברים הקשים ביותר של אדם אשר מלווה מתמודד נפש בתהליך השיקום שלו, בין אם המלווה הוא איש מקצוע, קרוב משפחה, חבר או בן זוג. הוא כאשר האדם אשר עובר תהליך מחליט לעצור אותו באמצע ולעיתים אף מחרב לדעת מי שמלווה אותו את כול העבודה אשר השקיע לאורך זמן בלהיות במקום הרבה יותר טוב מאשר בעבר.

אז מה עושים? מרימים ידיים? מוותרים ונותנים לאנשים לסבול או ששם בעצם מתחילה העבודה האמיתית של מלווה השיקום?

אם אנחנו באותו קו חשיבה אנחנו מבינים שכרגע מתחילה העבודה האמיתית הלהבין מה בעצם לא עבד פה? יכול להיות שבגלל שראינו שאדם מסוגל העלינו את הרף ציפיות ממנו לרמה שהביאה לקריסה ולרצון שלו לשבור את הכלים? יתכן ודווקא הוא שגילה שהעולם לא באמת כזה מאיים אך בהחלט מעייף היה זקוק למנוחה ולא ראינו את זה? ולכן הוא חזר למה שבעינינו נתפס כוויתור אך מצידו פשוט נראה כמו זמן לתפוס את הנשימה כי מבפנים הוא קורס תחת הלחץ והעשייה.

העניין זה שבלי שיח ממקום של חוסר שפיטה ורצון כנה להבנה בחיים לא נדע, מה שכן גם אותו השיח לא תמיד צריך להיות בצורה ישירה אלא תוך כדי פעולה שלא קשורה אשר מאפשרת לאדם אשר אותנו אנחנו מלווים להרגיש בנוח, כי בלי התחושה הזאת של הנכון בסדר אני כאן איתך הוא לעולם לא ירגיש נוח להיפתח וימשיך להתנגד לדברים אחרים. אז התפקיד שלנו הוא להיות גמישים, כמו מים להתאים את עצמנו לכלי או הנתיב אשר אליו אנחנו מעוניינים להתמזג ולהרוות את נשמתו של מי שלצדנו.

נכון אנחנו נדרשים את עצמנו בצד ולזנוח לא מעט מהשקפת העולם שלנו שבזכותה התהליך התחיל וגם צבר הצלחות אך יש גם צורך להבין שבגלל שלא הבטנו מעיניו של מי שעובר את התהליך משהו בו התמסמס וכעת הזמן לעשות זאת. לחזור לנקודת ההתחלה להזרים כוחות מחדש למי שאנו מלווים לזכור שהפעם אנו צועדים בשביל הזה יחד יותר מנוסים מודעים לאיפה המכשולים ושאם צריך נעשה זאת שוב ושוב עם שינויים קטנים עד שנגיע לתוצאה הרצויה לאדם אשר אנו מלווים.

Share the Post:

יש לכם שאלות ?

אתם יכולים להשאיר פרטים ואני ידאג לחזור אליכם בהקדם יוסי דוילה.